האם אנחנו באמת 'חסרי מושג' לפני גיל 50?

להיות אישה זו עבודה קשה. במשך רוב חיינו, אנו מוכים על ידי כוחות חיצוניים ופנימיים כאחד. כחברות, אמהות, רעיות, קולגות וכסבתות, עלינו להתמודד עם ציפיות של אחרים. יחד עם זאת, לעתים קרובות אנו המבקרים הגרועים ביותר של עצמנו. אנחנו דואגים איך אנחנו נראים. אנחנו מבקרים את ההחלטות שלנו. אנחנו דואגים לעתיד. ועוד... ועוד ועוד.

ואז, בשנות ה-50 לחיינו, קורה משהו קסום. פתאום אנחנו מתחילים להבין איך העולם עובד. כשהמבט של העולם מתרחק מהמראה הפיזי שלנו והתפקידים החברתיים שלנו מתחילים להשתנות, אנחנו מתחילים לראות את העולם בעיניים רעננות.



אוקיי, אני לא אומר שזה ממש קורה בגיל 50, כמו מתג אור. אבל, אין להכחיש שרובנו מסתכלים אחורה על חיינו בשנות ה-20, 30 וה-40 ומתכווצים לנוכח הדברים שהטרידו אותנו אז.

זה מזכיר לי ציטוט של נורה אפרון, 'למעשה, במבט לאחור, נראה לי שהייתי חסרת מושג עד גיל חמישים בערך.'

ציטוט מתבגר - נורה אפרון - למעשה, במבט לאחור, נראה לי שהייתי חסרת מושג עד גיל חמישים בערך.

אני לא בטוח שהרגשתי 'חסר מושג', אבל אני בהחלט יכול להעריך את רוח ההערה של נורה.

אתה מסכים? בואו נתחיל שיחה!

האם אתה מסתכל אחורה על חייך לפני גיל 50 ותוהה איך יכולת לדאוג כל כך ממה שאנשים אחרים חושבים? באיזה גיל אתה חושב שבאמת התחלת להבין איך העולם עבד? איזו עצה אחת היית מציעה לצעירות בשנות ה-20 וה-30 לחייהן שהיית רוצה שהכרת?