האמת על להיות מופנם או מוחצן שרובנו מגלים מאוחר מדי

כשאתה חושב על המילה 'מוחצן', מה עולה לך בראש?



אם אתה כמו רוב האנשים, אתה בטח חושב שמוחצן הוא מישהו רועש וחבר - מסוג האנשים שנוח לו בכל מצב חברתי. האמת קצת יותר מסובכת.

במשך רוב חיינו, אנו נאלצים להסתגל. כשאנחנו מטפסים בסולם הארגוני, אין לנו ברירה אם לקיים אינטראקציה עם אנשים אחרים. מצפים מאיתנו להיות ידידותיים ומקסימים ולרוב נצליח. אבל, זה שאתה 'טוב עם אנשים' לא אומר שאתה מוחצן.

למעשה, לפני כמה שבועות, דיברתי עם חבר פסיכולוג שלי שעזר להבהיר את כל ההבחנה המופנמת/מוחצנת. הוא הסביר לי שמוחצן הוא בעצם מישהו שקבוצות של אנשים נמרצות ומופנם הוא מישהו שאחרים מתרוקנים ממנו. במילים אחרות, זה לא קשור ליכולת חברתית. זה על מה שנותן לנו אנרגיה.

למה אני מזכיר את זה כאן? כי, לדעתי, מודעות עצמית היא מפתח לאושר אחרי גיל 60. רבים מאיתנו עדיין עוקבים אחר ההרגלים שקבענו במהלך שנות עבודתנו.


כעת, כשאנחנו מתקרבים לגיל פרישה, יש לנו הזדמנות לבחור בדרך שמשמחת אותנו באמת.


תחשוב על עצמך לשנייה. האם אתה מרגיש נמרץ כשאתה בקרבת אנשים אחרים? או, האם אתה נטען כשאתה לבד? אולי הגיע הזמן לכייל מחדש את הפעילויות היומיומיות שלך כדי להתאים לאישיותך האמיתית. במקום לחשוב שלהיות מוחצן זה 'טוב' כי זה הופך אותך ליותר חברתי, בדקו מה באמת משמח אתכם. אם אתה באמת מוחצן, מעולה! אבל, אני חושד שיש הרבה נשים מופנמות בחוץ שיכולות להפיק תועלת מקצת 'זמן אני' רציני.

מה אתה חושב על זה? אנא עיין בשאלות למטה והצטרף לשיחה.

האם אתה חושב שאפשר להיות מופנם במצבים מסוימים ומוחצן במצבים אחרים? או, האם אתה מאמין בהסבר ה'אנרגיה' של מופנמות/מוחצנות? האם אתה חושב שהידיעה אם אנחנו מופנמים או מוחצנים עוזרת לנו להבין את עצמנו טוב יותר? למה או למה לא?