הזדקנות דורשת גישה חדשה

קשה לדעת עם גורי הצלה, אבל הווטרינר שלי חשב שרינגו האהוב שלי היה בערך בן שנתיים כשהוא נכנס לחיי. זה הופך אותו לגיל 12 בערך.

לכן, זו לא הייתה הפתעה גדולה כשהוא הפסיק לשגר את 95 הקילוגרמים שלו על המיטה, לאחר שלא הצליח להגיע אליו בפעמים האחרונות. אבל כאב לי בלב שהוא לא יכול היה לרוץ במעלה ולרדת במדרגות בתאוותו לשעבר, למרות שנתתי לו את כל התמיכה התזונתית המומלצת.



כשקיננתי את העובדה לחברה, היא שאלה אותי, 'האם הוא מאושר?' זה עשה לי הפסקה.

הוא בהחלט נראה כך. הוא מתחמם בשמש, נובח על סנאים ולטאות, מסתובב עם אחיו, אוהב את האוכל שלו, מבקש חיבוקים. חוץ מהחלק האחורי הפחות זריז שלו, הוא עדיין האני החייל שלו, ה'לא מהחיים'.

ואז חברי אמר לי, בחגיגיות רבה, 'נחש הוא לא לטאה נכה.'

השתגעתי לגמרי. הבנתי למה היא התכוונה. רינגו הוא מי שהוא - כלב בן 12 שעושה את הדברים הכלבלבים המופלאים שלו כמו שהוא, עכשיו. הוא לא 'גור נכה'.

הזדקנות דורשת גישה חדשה

ואז זה פגע בי. אנחנו, שעברנו את רף 60-70-80 שנה, מתייחסים לעצמנו לעתים קרובות כאל 'נכים' בני 20-30-40.

'אני לא יכול לרוץ כמו פעם. העור שלי פעם היה כל כך חלק; תסתכל על זה עכשיו! למה אני כבר לא יכול להתכופף בקלות? הברכיים שלי חורקות והמפרקים שלי כואבים; זה מעולם לא קרה כשהייתי צעיר יותר!'

נָכוֹן! אנחנו לא האני הצעיר שלנו. אבל זה לא הופך אותנו לנכים בני 20-30-40. אנחנו בני 60 נפלאים לחלוטין, עושים כל מה שאנחנו עושים, איך שאנחנו אוהבים לעשות את זה, עם כל המשאבים והיכולות הנוכחיים שלנו, עכשיו.

המשיכו לזוז, הישארו חברתיים ותהנו!

קח, למשל, ג'ורג'ינה הארווד , שחגגה 100 להה'יום הולדת עם צניחה חופשית - השלישי שלה מאז שמלאו לה 92. בטח, יש לה שיער לבן, מרכיבה משקפיים והולכת בעזרת מקל הליכה. זה לא מונע ממנה לצפות להרפתקה הבאה שלה - צלילה בכלוב בין כרישים לבנים גדולים באוקיינוס.

ג'ורג'ינה לא רואה שום סיבה לפספס את כל מה שהיא הייתה רוצה לעשות, וממליצה לכולנו לצאת ולחוות את מה שקורא לנו בחיים, ללא קשר למידת האתגר. אין כאן לטאה נכה!

ומה לגבי גיל וויליאמס , כיום בת 72, שגילתה את ההנאות של טרפז כשהייתה בת 50 ונרשמה להיות הבוגרת היחידה בכיתה מלאה בילדים. אף פעם לא נתנה לזה להפחיד אותה, היא התחזקה ועדיין מאוהבת בטרפז המעופף שלה - ובגלישה על רולר בליידס שלקחה בגיל 55! גיל היא מי שהיא - בהתלהבות, בהתלהבות, בלהט לחיים שהיא חיה כפי שהיא, עכשיו.

מבט לאחור יכול להשפיע על הבריאות שלך

עַכשָׁיו. זו המילה האופרטיבית. יש כמה דברים קטלניים יותר לאריכות ימים בריאים מאושרים מאשר להסתכל מאחוריך בצער למה שהיה.

כל מה שהוא עושה זה להוביל לדיכאון, לתיעוב עצמי, אפילו לבוז לגוף המשתנה בו אתה מאכלס כעת. מה שבתורו משפיע על בריאות הלב וכלי הדם שלך, אשר בהתחשב עד כמה בריאות הלב הטובה היא קריטית לרווחתך הכללית, היא חשובה מאוד.

כתב עת אמריקאי לקרדיולוגיה לימוד מתוך כמעט 1,500 אנשים שהיו בעלי סיכון מוגבר למחלת עורקים כליליים מוקדמים, מצאו שאלו שהצהירו שהם עליזים, נינוחים, מרוצים מהחיים ומלאי אנרגיה סבלו שליש פחות אירועים כליליים, כמו התקף לב, מאלה ש לא היו חניכים מאושרים באותה מידה.

אנשים עליזים ורגועים שמרוצים מחייהם הם אופטימיים. אופטימיסטים הם אלה שיש להם יחס מלא תקווה ובטוח כלפי עתידם. הם בריאים יותר באופן כללי, יש להם בריאות לב נהדרת, וחיים יותר מאשר עמיתיהם הפסימיים יותר.

ככל שהאופטימיים מתבגרים, הם לא רואים את עצמם כלטאות נכות. להיפך, הם תמיד מסתכלים קדימה, מקבלים את מה שהם ואת מי שהם, ממש כאן, ממש עכשיו.

קבע לעצמך החלטה מרהיבה לשנה החדשה. בכל פעם שאתה מתפתה להתעכב על 'הנעורים הדהויים' שלך עם חרטה ועצב על שאתה לא מי שהיית, משוך את עצמך ברצועות הרגש שלך, הזכיר לעצמך שאתה בהחלט לא לטאה נכה, והתקדם בשמחה ברגע שלך עכשיו. אז, באמת, תטלטל את דרכך לשנה החדשה הזו!

איך אתה מגיב כשההזדקנות מרגישה קצת מכריעה? אילו צעדים אתה נוקט כדי להרגיש אנרגטי ובטוח בגישה שלך להתבגרות קצת? האם אתה מכיר אנשים אחרים מעוררי השראה כמו ג'ורג'ינה הארווד וג'יל וויליאמס? אנא שתפו אותנו בתגובות.