חלומות מנופצים: להרים את השברים

יש הרבה דברים שחשבתי שאעשה בגיל 62 - למרות שאחד מהם לא חי עד גיל 62. לא, לא הייתה מעורבת מחלה משפחתית או משאלת מוות; פשוט לא הצלחתי להבין, בגיל 30, מה הייתי עושה בגיל כפול מזה.

אני זוכר את אבי בגילי, בשנת 1985. הוא שיחק טניס, בילה עם נכדיו ונסע עם אמא שלי. שניהם היו כל כך מלאי חיים.



בגיל 60, אמא שלי הלכה להצטרף למתנדבים למען ישראל, ותפסה את מקומם של צעירים ישראלים שנשלחו לשטח. היא קיבלה עבודה בשולחן העבודה, תוך ניצול כישוריה כמורה, פרופסור, עובדת סוציאלית ומארגנת. הם זכו לראות את נכדתם הבכורה מתחתנת, את הנכד שלהם הולך ללימודי משפטים ולראות את בתי אריקה, מסיימת תיכון ולומדת בקולג' מקומי.

אבל, הם גם היו עדים למשהו שקרע את חייהם, ושלי, מהצירים שלהם. הם היו עדים למותה הטראגי של נכדתם בתאונת דרכים מטורפת באריזונה בשנת 2001. אריקה הייתה בת 18. עדיין לא הייתי בן 48.

השבוע היה יום השנה ה-14 למותה של אריקה, ועבור הבייבי בום הזה, זה בקושי מה שציפיתי מהחיים. והבעיה הייתה שלא היה ספר, לא מדריך, לא מפת דרכים לראות חיים קצרים ולא עדים לסיום הלימודים שלה, הדייטים שלה, הנישואים שלה, נכד בשבילי ונכד עבורם.

אנחנו הבומים הבנו הכל. ידענו את כל התשובות, אבל כשהגורל נכנס פנימה, היו לנו את כל השאלות ואף אחת מהתשובות.

ראיתי את החברים של אריקה גדלים ויש להם משפחות משלהם. בדרך, הבנתי, בצורה חולנית לגמרי, שהחיים שלי יסתיימו כשייגמרו. אין סיבה להעמיד אותי במשמרת התאבדות: אני אוהב את החיים יותר מדי. יותר חשוב, אני באמת שונא את המוות.

זה גזל ממני את הדברים האלה שהורי בומר מצפים להם. כמובן, הייתי מחליף את כל הניסיונות והמצוקות כדי לקבל את אריקה כאן על פני האדמה, אבל זה פשוט לא יקרה.

אז מה זה בומר לעשות? אני מייחד את הדור שלי כאן כי גדלנו עם כוסות שתמיד היו מלאות למחצה. חווינו את מיטב הזמנים וידענו שאם נישאר על השביל הישר והצר, הכל יסתדר.

אשתי ואני נוסעים. אנחנו גולשים. לעזאזל, היא אפילו מנסה לעלות על חתירה, בפעם הראשונה, השבוע, בפלורידה. יש מעט שאנחנו מפחדים ממנו, מלבד, כמובן, לאבד אחד את השני. אני חושב על זה. לעתים קרובות. אני חושש מזה. לעתים קרובות. אני מנצל כל יום בצורה הטובה ביותר. אני חושב על העובדה שיש לי פרספקטיבה שאף אחד לא צריך לשאת. אבל, זו בדיוק הפרספקטיבה הזו שמחזיקה אותי. רוב הימים. בימים האחרים: זה גלד שאני בוחר בו והוא אף פעם לא עובר.

המילה בומר הוטבעה כדי לציין תנופת אוכלוסין. בום הוא גם פיצוץ. זה רועם, מטריד וזה מזעזע אותך לשני קצוות: חושך או אור. בחרתי באור. זה עמום לפעמים, אבל אני עדיין רואה את השמש זורחת כל יום. לעת עתה, זה מה שנותן לי השראה.

עם אילו אתגרים או טרגדיות ייחודיות התמודדת בחייך? איך התמודדת איתם? אנא הצטרף לשיחה.

זהו פוסט אורח מאת בארי קלוגר