נועז בקולג'

כשהייתי צעיר יותר, אהבתי ללכת לשחות עם החברה הכי טובה שלי, ז'אן. היינו הולכים לבריכה הציבורית השכונתית ומעבירים את כל יום הקיץ בשכיבה בשמש וקופצים מהלוח.

אני זוכר את היום שבו 'הכשרתי' לשחות בעומק - מה שהפך אותי לאחד הילדים המגניבים. אני לא זוכר שהפסקתי לאכול ארוחת צהריים באותם ימים כי היינו עסוקים בלשחק, לשחות בעומק ולדבר על בנים.



בקיץ שמלאו לי 12 פתאום החלטתי שאני לא מעוניין בבריכה. לא עוד לשחות עם החבר הכי טוב שלי, לשכב בשמש החמימה על מגבת הברבי שלי, או לרכוב על האופניים שלי על פני שני רחובות סואנים כדי להגיע לפארק. בדיוק ככה, סיימתי.

באותו קיץ, ז'אן הלכה לבריכה ורכשה חברים חדשים. מעולם לא הלכתי שוב, ולעתים רחוקות שיחקתי עם ז'אן אחרי הקיץ ההוא. היו לה חברים חדשים, ולי לא.

נועז בקולג'

אותו דבר קרה לי בנסיעות. בקולג', אהבתי ללכת ואני מבקר במקומות חדשים. נסעתי שלוש פעמים ברחבי המדינה, ביקרתי בקוויבק ובונקובר, קנדה, והטה את אצבעותיי גם באוקיינוס ​​השקט וגם באוקיינוס ​​האטלנטי.

תמיד התחלתי את הטיולים שלי עם בר מאדים, התענגתי על כל ביס כשהמכונית הלכה בדרך המאובקת לשום מקום.

עד שנולדו לי שלושת ילדיי החלפתי את ימי הנסיעה שלי בהסתובבות בשכונה דוחפת עגלה תוך כדי צפייה בשני הילדים האחרים שלי רוכבים קדימה על האופניים הכחולים הקטנטנים שלהם.

הכל בגלל פחד

אני לא בטוח מתי הפחד הגיע, אבל הוא הגיע. התקפי חרדה. לאט אבל יציב, המצאתי תירוצים לא לנסוע. אחת הסיבות האהובות עלי הייתה שהייתי צריך לטפל בגינה. מה חשבתי לעצמי?

איבדתי הזדמנויות שובבות ומעולם לא הרווחתי זכרונות, הכל בגלל פחד.

האמת הכואבת היא שעד לאחרונה (שנה שעברה) לא עליתי על מטוס לבדשלושה עשורים. בדיוק כמו האני הצעיר שלי שהפסיק לשחות עם החבר הכי טוב שלי, הפסקתי לנסוע. דברים שאהבתי הפכו לדברים שפחדתי מהם.

מצחיק. גידלתי שלושה ילדים, בניתי קריירה כמורה לחינוך מיוחד, התחלתי קריירה שנייה בתעשיית הבריאות, כתבתי ספר רב מכר בינלאומי, הקמתי עסק מקוון בתחום היופי ותעשיית חיות המחמד, ורק החודש השקתי את פודקאסט ריפוי חינני.

אחרי כל ההישגים האלה, עדיין אפשרתי לפחד שלי מלהיות לבד להכתיב שנים רבות מחיי.

שוברים את השלשלאות

2019 היא השנה שבה אני מתפרצת מפחד. 2019 היא השנה שלי לטייל שוב לבד. פתאום נזכרתי במי שהייתי לפני כל כך הרבה שנים:

בחיים. חסר פחד. שַׂמֵחַ.

הילדים שלי גדלים, הגינה שלי מגודלת - ואני לגמרי שלמה בידיעה שהעשבים שוטים יצמחו בשמחה ללא שליטה.

אני יוצא להליכה.

הליכה ארוכה.

אני אלך יותר מ-100 מייל בזמן שאני הולך ואעלה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

בעלי חושב שאני משוגעת. הוא אומר שאני לא אמשיך, שאשתחרר ברגע האחרון, מה שבדרך כלל היה שיטת הפעולה שלי, אז אני לא באמת יכול להאשים אותו שחשב כך.

הילדים שלי חוששים שאלך לאיבוד בדרך ואגיע לתעלה איפשהו או שאפצע מחדש את הברך. כמובן, זה יפסול אותי מלקבל קומפוסטלה שאני לא יכול לחכות למסגר ולהכניס למשרד שלי!

שנת האומץ שלי

הו, אמונה קטנה כזו! אני מצחקק לעצמי כי אני יודע שאני אוכיח שהם טועים.

אבל אני מקל על דעתם ואביא סד ברך (ליתר בטחון) ואצטרף לקבוצה של אנשים אחרים בעלי דעות דומות. ניפגש כל ערב לארוחת ערב קבוצתית ונתמוך ונחלוק סיפורים על טיול היום שלנו.

אני עוזב לקמינו בסוף אוגוסט ומתכננת לקחת אותך איתי אם תרצה לעקוב. התחלתי להתאמן בהליכה כל יום.

אני ממוצע של 40 מייל בשבוע ולמרות שזו הייתה התאמה לברך שלי (עברתי ניתוח גדול בשנה שעברה) הקצב האיטי עוזר לכוח ולסיבולת שלי.

האפליקציה התקשרה צ'ריטי מיילס עוקב אחר כמה קילומטרים אתה הולך ואז תורם 0.25 סנט על כל מייל שצעד לארגון הצדקה הנבחר. אני שמח לתת ל כל אמא נחשבת המסייעת לנשים ברחבי העולם שאין להן גישה לטיפולי יולדות חיוניים.

איזו דרך נפלאה לתרום כסף לצדקה ולצבור כוח וסיבולת אישיים!

אני לא יכול לחכות לחלוק איתך את המסע שלי - כל דבר אחרון - כולל קרם ההגנה שלי שבחרתי! הסירו לי יותר מדי נגעים שנבעו מימי השמש שלי כשהייתי בת 12 ללא טיפול בעולם, אז קרם הגנה הוא סופר חשוב לא משנה באיזה מזג אוויר או עונה.

מה אתה יודע על הליכה בקמינו? האם עשית זאת בעצמך? נהנית מהחוויה? הליכה עלייה לרגל נשמעת לך מעניינת? זה משהו שהיית עושה לבד? אנא שתפו בתגובות למטה.