מעריך את המסע

ההתבגרות הייתה משהו שתמיד שמעתי את הנשים במשפחתי מדברות עליו. הם דנו עד כמה ה'שינוי' היה נורא ואמרו שהחיים לעולם לא ישובו להיות אותו הדבר. זה תמיד היה נושא מאוד עצוב ומאכזב.

ככל שהתבגרתי, התחלתי לחשוש ממה שיקרה כשאגיע לשלב הזה בחיי. תהיתי איך אדע בכלל כשזה יקרה לי.



מעריך את המסע

לאורך השנים, תמיד ציפיתי להזדקן כי זה אומר שלא אהיה עוד האישה הצעירה במשפחתי. אולי אפילו ייקחו אותי יותר ברצינות!

כשצפיתי בחברים ובמשפחה שלי נאבקים עם גיל 30, 40, 50 ו-60, הבנתי שאני לא מרגיש שום חרדה שהם חווים.

הייתי אסירת תודה על כך שהייתי בריאה וחיה. הערכתי להגיע לכל אותם אבני דרך שרבים במשפחתי לא הגיעו אליהם. ככל שחלף כל עשור, מצאתי את עצמי מאושר ומתאים יותר עם עצמי ממה שהייתי אי פעם.

מציאת קבלה עצמית

התחלתי לגלות על עצמי דברים שמעולם לא ידעתי - דברים שהיו חלק ממני אבל מעולם לא נתנו להם להתפתח.

לאט לאט התחלתי להבין שחשוב לי לקבל ולהעריך את הטבע האמיתי שלי. התחלתי להבין שיותר חשוב להיות נאמן לעצמי מאשר לנסות לרצות אחרים.

הזמן חולף

השנים חולפות כל כך מהר. כשאתה עובד ומקים משפחה, אתה בקושי יודע לאן עובר הזמן.

אני בקושי זוכר שמלאו לי 30 או 40. גיל 50 היה שונה, אבל לא מהסיבות שאפשר לצפות להן. היה לי מצב רפואי חמור שאילץ אותי לעצור ולהעריך מחדש את הכיוון שלי.

בערך באותה תקופה התחלתי להיזכר בכל הסיפורים על איך השינוי יהיה תחילת הסוף. איכשהו, הרעיון הזה פשוט לא הרגיש נכון ולא התכוונתי לוותר כל כך בקלות.

חג שינה את חיי

התמזל מזלי שיש לי רופא בעל תובנה רבה בתקופה זו בחיי. היא אמרה שהיא לא תיתן לי לחזור לעבודה עד שלקחתי חופשה ראויה - מחוץ לארץ. היא ידעה שאם אהיה קרוב למקום העסק שלי, אמשיך לעבוד. היא צדקה.

אפילו לא הבנתי כמה דברים הפכו רעים עד שנאלצתי לצאת מכביש כפרי באירופה כי בכיתי כל כך חזק.

הטיול הזה שינה את חיי לנצח. פתאום הבנתי שעכשיו אני האישה המבוגרת ביותר שעדיין בחיים במשפחתי. הבנתי גם שאם אמשיך בדרך שהייתי, לא אהיה המבוגר ביותר להרבה זמן.

הגיע הזמן לטפל בי

הגיע הזמן סוף סוף לשים את עצמי במקום הראשון, וברגע שהתחלתי להתייחס לעצמי באהבה ובאדיבות, מהר מאוד התפנקתי.


פתאום, לא הייתה לי סובלנות להיות אומלל או לא מסופק. חיפשתי כל משאב אפשרי כדי ללמוד כיצד לנווט בנתיב החדש הזה.


לקחתי כוח ועידוד מנשים אחרות. זה לא נראה כמו הרבה לשאול. רק רציתי להיות מאושר.

השינוי מתחיל

במהלך שנות ה-50 שלי, משהו עמוק זז בתוכי. פתאום הייתי כל כך אסיר תודה על כל מה שהיה לי בחיי ובאמת הערכתי הכל. סוף סוף הבנתי כמה החיים שלי נפלאים.

למרבה האירוניה, זה היה בנקודת הקבלה הזו שחיי התחילו להשתנות בדרכים שלא יכולתי לדמיין.


נראה היה שככל שהייתי יותר אסיר תודה, כך אני צריך להיות אסיר תודה יותר. החיים שלי רק השתפרו והשתפרו.


בדרך, גיליתי נשים אחרות שחוו את אותה מטמורפוזה. זה היה פנטסטי להבין שזה לא היה רק ​​אירוע אקראי - אלה היו החיים החדשים שלי!

עכשיו, ממש אחרי שמלאו לי 60, אני נרגש לראות מה השינוי החדש הזה יביא. לא משנה מה, אני יודע שהשנים הטובות ביותר עוד לפנינו!

אילו הודעות קיבלת מבני משפחתך על ההתבגרות? האם הייתה לך חוויה ששינתה את נקודת המבט שלך על תהליך ההזדקנות? אנא הצטרף לשיחה ושתף את הסיפור שלך.