הרהורים על המפגש שלי בתיכון ה-40 - איך הדברים הקטנים הופכים לסיפורים שלנו

הרהרתי היום במפגש ה-40 שלי בתיכון, לפני שלוש שנים. אני זוכר שחזרתי לדיאטה שלי חמישה חודשים לפני האירוע. נדחקתי ללכת, והופ ואני הבנו את העניין של בני הזוג 'האם אני הולך' או 'האם אני נשאר'.

אני חושב שאנחנו באים ממקומות שונים, גברים ונשים כלומר. ואנחנו מחליטים אם לחפור זיכרונות ישנים על סמך ערך בסיסי אחד שמגדיר אותנו כבני אדם, כבני אדם וכמבוגרים רדודים עם פחדים ומנטליות מבית ספר תיכון זרעים עמוקים.



בגיל 61 יש לי שיער אבל המשקל שלי לא מתקרב למה שהיה רשום בכרטיס הטיוטה שלי בשנת 1971. אבל גדלתי לתוך האוזניים וקול הבס העמוק שהיה לי כילד בן 17 התחיל לי קריירה ב חדשות ברדיו - אז אין תלונות שם.

הופ, מבחינתי, הייתה מישהי שהייתי יוצאת איתה בתיכון, בלי הפסקה, אבל אני בטוחה שלא יהיה לה שום קשר איתי, עם שיער באמצע הגב שלי ותצוגת אור שחורה עם בטנה של פוסטרים של לד זפלין. החדר שלי.

הבחור האידיאלי שלה לא היה בדיוק 'ילד רע', אלא אם כן אתה שוקל לבזבז את מסגרת האשראי של אמא שלו בבלומינגדייל'ס ממתג אותו כפושע.

אהבתי בנות בחולצות איכרים עם שמות כמו פרן, פאון, פלורה, קרן ירח וסנדי. היא יצאה עם בחורים בשם אלן, ג'פרי, סטיב ואפילו איירה.

בתיכון, התפעלתי מניל ארמסטרונג. היא התפעלה מניל דיימונד. היא סיימה את לימודיה מוקדם בראש כיתתה. בקושי סיימתי את הלימודים אבל הייתה לי ההבחנה להיות ליצן הכיתה וצ'טרבוקס הכיתה. הייתי נגד המלחמה; היא אהבה את השיר 'מלחמה'.

היא לבשה מכנסיים עם פרנזים. חייתי בשוליים.

היא הלכה לנשף. החרמתי את שלי. אהבתי את ה-SDS. היא אהבה את A&S. חשבתי שוושינגטון מרובעת. היא הסתובבה בכיכר וושינגטון.

הפרש בינינו רק 19 חודשים, אבל במבט לאחור, היה בינינו דור. אומרים שהפכים מושכים, אוהבים להדוף, אבל פספסתי את זה בגמר הכימיה שלי.

אמרתי לתקווה שאני רוצה שהיא תבוא למפגש שלי. מצחיק, מה מניע אותנו. רציתי להשוויץ בה, להראות לכולם כמה טוב לי. 'מאיפה בארי השיג את הבלונדינית הלוהטת הזאת? האם זו אשתו, בת דודתו או שהיא שכורה?'

אני אומר שגברים מתלבשים בעצמם. הופ אומרת שנשים מתלבשות בשביל נשים אחרות. היא אומרת 'חשוב יותר להיראות טוב מאשר להרגיש טוב.'

ובכל זאת המעשים שלי סותרים את דבריי. הלוי שלי הפך לפשתן, סנגריה לסטולי, ה-Junkmobile שלי ליגואר והמרלברוס שלי למקנודוס. העליתי את זה כמה דרגות אבל היא הייתה עקבית.

היא עדיין חושבת שדיסקו היא המוזיקה היחידה בעלת ערך כלשהו ושפראדה תמיד הייתה טובה יותר מפונצ'ו. בטח, יש ניואנסים קטנים שהיא לא אותה נערה מהתיכון כשקמיקזה הפכה למרטיני, אבל היא עדיין סוג של נערה להמרה בלב, למרות שהיא נוהגת עכשיו בהאמר. לך תבין.

התקשרתי לחבר שלי סטיב בשיקגו היום ושאלתי אם יש לו מחשבות על המסע שלנו חזרה הביתה. אמרתי, 'האם הלכנו כי זו הייתה הזדמנות מצוינת להתחבר מחדש, לדבר על התשוקה שלנו לפוליטיקה ולהתעמק בענייני הנפש והרוח, לא במלכודות ההצלחה?'

הוא אמר, 'אין מצב! עדיין היה לי השיער שלי, שקלתי אותו דבר כמו בתיכון, אני נראית יותר לוהטת עכשיו, מאשר אז והיו לי עניינים לא גמורים עם הבחורה ההיא מהביולוגיה'.

קיננתי איך הערכים שלנו השתנו אבל השלמתי עם האיחוד המחודש; הזמין את הבנץ מהרץ, ביצע את ההזמנה של ז'קט הספורט של ארמאני והמשיך עם השעווה האחורית. כשהוא ניתק, הוא אמר 'שלום'. ידעתי למה הוא מתכוון.

ה'חתיכה' של העבר ו'חתיכת הלב שלנו שהשארנו מאחור ב-1971 עדיין מגדירים מי אנחנו היום ומי אנחנו משתדלים להיות.

זהו פוסט אורח מאת בארי קלוגר .

איך השתנית מאז סיום התיכון? איך נשארת אותו הדבר? מה הכי הפתיע אותך ביציאה למפגש שלך? אנא הצטרף לדיון ו'אהבתי' ושתף את המאמר הזה כדי להמשיך את השיחה.